מקימי

   מקימי 

   נועה ירון-דיין 

    מבוסס על סיפור אמיתי 

  

 סיפורה של עלמה, מנחת טלוויזיה חדת-לשון שמואסת בעיסוקה, בהצלחתה ובאורח-חייה על כל הנאותיו הפרועות. היא מתקרבת צעד אחר צעד אל הדת, ומתנתקת מכל עולמה הישן: מתל אביב ההוללת, מחבריה בעולם התקשורת ואפילו מבני-משפחתה. 

דרכה החדשה אינה חלקה ופטורה מספקות. להפך, יש בה כאב ותהיות, חיבוטי-נפש ובדיקה עצמית מתמדת, שתעורר הערכה גם בלבו של חילוני שמשוכנע בצדקת דרכו. 

וואו. ספר שהרבה זמן חיכיתי לקרוא אותה. יש לי חברה טובה ש, איך אומרים, swears by it. באתי עם ציפיות גדולות, על ספר נוגע ללב על מסע ועל גילוי ה׳ בתוכי ובעולם. 

 אז בערך. 

בהתחלה, אהבתי מאוד את הדמות. עלמה היא צעירה, יפה ומוצלחת. עם פלפל אבל ענווה. מראה את כל הסממנים של סטארית טיפוסית בדיכאון. מערכת יחסים מעניינת שכבר התחילה לשבות את לבי עם שותף לדירה בן, גם הוא תסריטאי מיוסר. 

הספר כתוב ברומנטיות נפלאה, המילים וההתרחשויות מתוארת כאילו מתוך סרט ישראלי ישן- המפגש הראשון שלהם עם הדת מתרחשת באוהל על החוף בסיני, כשחברם נותן להם ספר של רבי נחמן. היה מוטיב כזה בספר, שלפעמים צריך לנסוע רחוק כדי להתקרב לעצמך. 

תהליך השכנוע שכל כך חיכיתי לקרוא עליו, היה מהיר וקצת קיצוני. במגעים הראשונים של עלמה עם הדת, היא מתייחסת לזה בכל הספקנות הראויה, אבל אחרי שהיא החליטה, בום! בלי ספקות ובלי שאלות, לא הסתכלה לאחור לרגע. הכותבת בעיני ייפתה מאוד את תהליך החזרה בתשובה - ההבדלים בין העולם החילוני לדתי תוארו בדיכוטומיות, כאילו הכל היה רע איפה שהייתה והכל טוב במקום אליו היא הולכת. היא לא התלבטה אחרי ההחלטה, לא דנה במחירים של מעבר שכזה ולא סבלה מהם. קצת נשמע לי קל מדי - חזרת בתשובה ומיד החיים האירו לה פנים.

ובנוסף, כשעלמה נהייתה דתייה, נורא מהר היו לה תשובות לכל המפקפקים. לא הגיוני שמיד היו לה תשובות, אבל בסוף הסצנה היא תמיד מתארת מצב בו היא ניצחה בויכוח ולשני לא היה מה להגיד. ובכלל, התשובות שלה לא היו הגיוניות וחזקות כמו שציפיתי. עלמה הולכת בדרך אמונית שמאוד נובעת מהלב ולא מהראש, שיש בה דברים יפים (באמת!) וגם פחות. 

אבל צריך להגיד, שהדרך של חסידות ברסלב ושל ר׳ נחמן היא כזו של אמונה תמימה. הדרך הזו שונה בתכלית מדרכיהם של רבים וטובים אחרים, שכלתניים והפילוסופים, כמו הרמב״ם, ר׳ סעדיה גאון, ועוד. זה לא אומר שהדרך הזו (ר׳ נחמן) פחות לגיטימית, אבל חשוב לי שתדעו אם את/ה קורא/ת שלא מכיר/ה ברמה עמוקה את הצורות השונות של האמונה היהודית, שלא תחשבו *שככה* זה היהדות או *שׁככה* הם כל המאמינים. 

ב״מקימי״ מתוארת גם תופעה שאני רואה אותה גם במציאות סביבי, והיא- בעת ״התחזקות״ דתית, אדם המאמץ אורח חיים דתי (או נהיה אפילו, ״יותר דתי״) מאמץ גם מנהגים של החברה הדתית, גם כאלה שאינם קשורים לדת. בספר היו אלה מנהגים יפים, כמו הכנת צ׳ולנט בשבת (שעלמה מעידה על עצמה שלא הכינה לפני), אבל במציאות יש גם דברים שפחות. כדי להיות לשמור תורה ומצוות לא צריך לדבוק בדעה פוליטית מסוימת, לדוגמא. (אין התייחסות לזה בספר. העלילה מתרחשת בשנות ה70-80 להבנתי, כך שבכל מקרה המצב היה אחרת)

עם מה כן מאוד הזדהיתי? 
השיחה על מה זה להיות אינדיבידואליסט אמיתי. אמרה של בן על הגראס ושאיבת כל הרצונות, מהות הגשמיות. על תהליך השחרור מהמון מעצורים שתקעו את הדמויות, כל אחד בחייו. מושג ההתחברות. 

הסיפור מצחיק ורומנטי, גם במובנים הרגילים. עלמה בסוף גדלה להיות קצת הומריסטית על עצמה, והרומנטיות? וואו. אהדתי בטירוף את ההתקרבות האיטית והמוזרה של בן ועלמה, ואת הקשר המדהים שלהם לאורך השנים, התהליך אותו הם עשו ביחד.