מה יקרה אם אמות מחר בבוקר

מה יקרה אם אמות מחר בבוקר 

יפעת ארליך

ביוגרפיה

"כל לילה אני עולה לישון על יצועי עם תחושה שעשיתי מיליון מצוות והבאתי המון אור לעולם, שה' אוהב אותי, דלוק עלי חבל"ז, ושגם מה שלא הספקתי, או יצא גרוע, ככה בדיוק היה צריך לקרות," כך כתבה דפנה מאיר והוסיפה: "החיים שלי דבש דבורים טהור. יש הרבה דבורים והרבה עקיצות, אך יש גם הרבה דבש."

לא בכדי היו חייה של דפנה מאיר דבש דבורים טהור: היא הפכה אותם לכאלה. הילדה שגדלה בפנימיות ובחברת נוער בקיבוץ בנתה עם בעלה נתן קן חם ואוהב שבו גידלו שישה ילדים – ארבעה שהביאו לעולם ושני ילדי אומנה. לצד עבודתה כאחות בבית החולים סייעה לנשים להרות ולתכנן ילודה, קראה תמיד כמה ספרים במקביל, למדה ערבית כדי לדעת לדבר עם החולים שבהם טיפלה והתנדבה בוועד עתניאל, היישוב שבו גרה.

ובעיקר היא כתבה, תמיד כתבה. לכל אחד ועל כל דבר. היא כתבה לבעלה שנעלב כשמסרה מתנות שקיבלה ממנו. היא כתבה לבתה שחששה שלא תמצא אהבה. היא כתבה לחולים שאיחרו לשלם על התרופות שלקחו. היא כתבה למטופלת שדיברה אליה בחוסר נימוס. היא כתבה לגדולי הרבנים, שמתחו ביקורת על שיטות הטיפול שלה. היא כתבה לממונה עליה שהעירה לה. היא כתבה לקולגות שלה כשהרגישה שהן עובדות קשה מדי. היא כתבה לחברות שפגעה בהן. היא כתבה בחריפות, באומץ, בחדות – אך גם בחוכמה, בחמלה ובאהבה גדולה. "גדלתי בשטח הפקר והייתי ילדת רחוב," כתבה פעם, "לא הלעיטו אותי בכלום. אני פרח בר. לא פוחדת מאף אחד ומשום דבר."ב-ח' בשבט תשע"ו, 17 בינואר 2016, בטרם מלאו לה 40, נרצחה דפנה מאיר על ידי מחבל בביתה. אחריה נותרו מאות אלפי המילים שכתבה – במכתבים, במיילים, בהודעות ווטסאפ ובמאמרים. המילים האלה, תמצית תפיסת עולמה, הן יצירה מרתקת והן הבסיס לביוגרפיה הזאת, מה יקרה אם אמות מחר בבוקר.

בעת כתיבת הסקירה הזו, אני פותחת רנדומלית חלקים מהספר כדי להיזכר ולחוות מחדש. מדהים אותי שכל עמוד שאני פותחת גורם לי לרצות למרקר. דפנה עבדה עם חולי נפש, בחדרי מיון, כתבה דעות בעיתון המקומי והייתה מנחה של נשים בנושאי פוריות. היא מספרת במכתביה הנוקבות והמצחיקות סיפורים מצחיקים אך באמת מעוררי השראה.

במחלקה לחולי נפש היה לה פעם מטופל מאומץ שעבר אונס סדרתי ע״י אביו, וכגדל להיות בריון הוא פשוט פירק אותו. היא כתבה, ״לרגע לא חשבתי לעצמי, ׳טוב, מה פלא, בגלל זה הוא ככה דפוק.׳ להפך, על עצם זה שהוא קם בבוקר אמרתי ׳הודו לה׳ כי טוב׳״.

יום אחד יצאה עם אותו מטופל ליום סידורים בעיר, ומספרת שמישהו ביקש מהם צדקה. ״אז המטופל שלי הוציא מכיסו עשרה שקלים (זה כמו 300 שקל בשבילנו, נשמות) והושיט לקבצן את המטבע בשתי ידיו... ואמר לו, ׳קח, אחי. שיהיה לך לבריאות, לך תקנה לך סיגריות׳. באותו רגע קיבלתי שיעור לכל החיים בדרכי הנתינה השונות שיכולות להיות בעולם״ 

סגנון הכתיבה ייחודי בכך שרוב הספר זה פשוט מכתבים ומיילים שהיא כתבה לאנשים. אהבתי את זה ממש, כי זה כ״כ אמיתי. אי אפשר לייפות אותה אחרי מותה, אלא זה מה שהיא העידה על עצמה בעודה בעולם הזה. 

כך, את תחילת הספר פחות אהבתי כי מדובר בהנפשה של המחברת לפי התיאורים של נתן, האלמן של דפנה. אבל בנוסף, דפנה כאישה שהתפתחה מהחיילת המעט מופרעות היא הדמות שאני מעריכה. היא העדינה את עצמה, והשתפרה כל הזמן. זה לא השיפוט שלי, אלא דברים שהיא אמרה בעצמה. היא גם מודה בטעויות ובמגרעות שלה, מעזה לבקש סליחה מאנשים ולנסות לכפר. מאידך, היא לא חוסכת את הביקורת החריפה שלה על אנשים שבעיניה ראויים לה. אבל גם את זה- היא כתבה תוך הכרת הטוב במעלות של האדם, בהסתייגות ובהסבר. 

דפנה הזכירה לי למה חשוב לכתוב, בשביל עצמי ובשביל אחרים. מכתביה יכניסו לך רוח במפרשים, תקווה כי יש אנשים רגילים ופשוטים בעולם שהם מדהימים. היא חייה את חייה באומץ. והייתה מורכבת, כמו כולם. 

בסוף, כשנזכרים שהיא נרצחה, זו לא חוויה פשוטה. אבל זה לא ספר עצוב, ככלל. תקראו שאתם מחפשים משהו משמעותי, שירחיב את הלב. 

ובנימה זו, צום קל 3>